רועי גליץ התחיל לעבוד בתחום הפיננסים, אבל ברח מהמשרד כדי לחזור לצלם

כבכל שנה ב – 13 השנים האחרונות, רועי גליץ התייצב בכנס הצילום של ישראל, אותו מפיק בית הספר לצילום שהקים. גליץ, 39, אב לארבעה שכיום מתגורר בניו יורק, הוא צלם טבע עטור פרסים שמתעד במהלך העשור האחרון בעלי חיים בסכנת הכחדה ברחבי העולם, ותמונותיו מתפרסמות בגלריות, מגזיני צילום ובשלל פלטפורמות במדיה.

הכנס, אותו גליץ הנחה, התקיים השנה תחת הנושא "פריצת גבולות". עבור גליץ, שמצלם מעל 18 שנה, פריצת גבולות היא עניין שבשגרה: הוא מזמן לא מסתפק רק בצילום, ופועל כיום גם כאקטיביסט סביבתי, שגריר של גרינפיס שמצלם ומרצה ברחבי העולם על מנת להעלות את המודעות לשינוי אקלים ולהשפעות שלה על הכחדת מינים.

בתשובה לשאלה איך הכל התחיל, גליץ עונה כי לא תמיד ידע שהוא רוצה לעסוק בצילום. "לא הייתי בטוח מה אני רוצה לעשות, הייתי בקבע בצבא, ובמשכורת הקבע הראשונה שלי קניתי מצלמה. פשוט התאהבתי בתחום הזה, ומהר מאוד התחלתי לכתוב מאמרים, לשתף במידע, להעביר את הידע הלאה. התחלתי לצלם צילום מסחרי לקטלוגים, אירועים, דברים כאלה. עם הזמן, מרוב שצילמתי מסחרי, נמאס לי מצילום. התחלתי ללמוד תואר ראשון בפתוחה, במנהל עסקים, והתחלתי לעבוד בפיננסים. עשיתי את זה וברגע שהתחלתי לעבוד בפיננסים, מיד חזרה לי האהבה לצילום – הייתי בורח מהמשרד כדי לחזור לצלם."

התשוקה של גליץ לצילום חזרה, הוא מספר, ואז "זה התחיל לצבור תאוצה, הרגשתי שזה הייעוד שלי, מה שאני אמור לעשות."
את בית הספר הקים מתוך ראיית עולם זו, של למידה מתוך הנאה. "אני התלמיד הראשון בגליץ בית הספר לצילום," הוא מספר. לתלמידים בבית הספר הוא מנסה להעביר את אהבת הצילום: "אני מאמין שכדי ללמוד טוב, חייבים להנות. אם תהנה, אז תלמד יותר טוב – תהיה יותר אובססיבי, ועם יותר תשוקה, וככה תהיה יותר טוב בזה."

עבורו, להדביק אנשים אחרים בתשוקה לצילום, ולתת להם את הכלים לעשות זאת, זו זכות. "אני אוהב לצלם, אני אוהב לדבר על צילום, ואם אנשים מוכנים לשלם לי על זה – אז עוד יותר טוב. כמו שאני נדבקתי בחיידק, רציתי להדביק אחרים בחיידק, ממש כמו מגיפה," הוא מסכם.

צילום: אמנות הטכניקה

כדי להיות צלם טוב, גליץ טוען, צריך קודם כל להחזיק בטכניקה טובה. כך למשל, כאשר מדובר בבניית קומפוזיציה לתמונה, הוא מסביר, "אני מלמד איך לבנות תמונה. את יכולה לקרוא לזה אמנות, אבל זה עדיין נכנס בתוך ההגדרה של טכניקה. אנשים שלא מבינים מפרשים את זה כאמנות אבל בפועל זו טכניקה שמאוד קל ללמוד אותה וליישם אותה."

לפי גליץ, צילום הוא בראש ובראשונה מקצוע פרקטי: הכלים החשובים ביותר שיש לצלם הם הטכניקה, וההבנה בעסקים. "הצלמים שמתבלטים בארץ הם לאו דווקא הכי טובים," הוא טוען. "הם אלה שיודעים לשווק את עצמם הכי טוב. צלם הוא, בסופו של יום, עצמאי. עצמאי שלא יודע להתנהל, לא משנה אם הוא צלם, טבח, צייר או אדריכל, לא יתבלט ולא יצליח."

העצה שלו למי שרוצים להתחיל ללמוד צילום הוא להתמקד בפרקטיקה, להתחיל מהטכניקה הבסיסית ואחר כך להשקיע בעשייה, בצילום, וגם בבניית מותג ובקידום עצמי. מעבר לכך, לטענתו, צריך לתרגל כל הזמן.

גם הוא עצמו פועל לפי עצה זו. כפי שהוא מתאר, "אני מצלם כבר 18 שנה. ברור שעם הזמן, התמונות שלי היום יותר טובות מהתמונות לפני 5 שנים, 10 שנים ו15 שנה. אף אחד לא דורך במקום, וצריך לתרגל, לדחוף קדימה, לבדוק איך מפעם לפעם אתה משתפר."

לאחר שרוכשים את הטכניקה, כל צלם יכול להתמקצע על פי תחומי העניין האישיים שלו. "אפשר להתמחות בקורסים ייעודיים לדברים ספציפיים: צילום סטילס, צילום אירועים, אוכל ומוצרים," הוא מסביר. "מי שרוצה ללמוד צילום נוף, לא בהכרח חייב ללמוד צילום סטודיו, ולהיפך."

גליץ מאמין גדול בעבודת צוות. "אפשר להיעזר בחברים, בקולגות, בצלמים מקצועיים שאפשר להיות אסיסטנטים שלהם וללמוד מהם - לא רק איך לצלם ואיך להעמיד פלאש, אלא גם איך לנהל עסק של צילום, לפנות ללקוחות, לנהל הצעות מחיר. הרבה צלמים נופלים לטעויות אקוטיות כאשר הם מתמחרים לא נכון. צריך גם לדעת למתג, לבדל ולמצב את עצמך."

כמאמין גדול בקארמה, הוא מסביר, הוא משתדל להעביר הלאה את העזרה שקיבל בעצמו. "על כל אחד שמייעץ לי, אני מרגיש מחויב לייעץ לשניים." לטענתו, אחד מהדברים החשובים ביותר לצלמים הוא יצירת קשרים בתעשייה.

גולשים שקראו כתבה זו, אהבו גם:

• הצלם זיו קורן מספר על הכלים להצלחה בתחום בו מתחוללת מהפכה
• הסטודנטית שהפכה את תחביב הצילום למקצוע, תוך כדי ההתמודדות עם מחלת הסרטן
• טיפים לסטודנטים שרוצים להתחיל לפתח קריירה כבר בעת לימודיהם
• גורו לחיפוש עבודה מספר מה יותר חשוב: תואר או ניסיון

"לא כל אחד יכול להצליח"

גליץ, כאמור, לא מסתפק רק בצילום. לצד בית הספר לצילום גליץ ופוטוטבע, חברת טיולים שעורכת "הרפתקאות צילום", הוא ייסד גם את TalkMaster, בית הספר לעמידה בפני קהל, ובמסגרת תפקידו כשגריר גרינפיס הוא מרצה בנושאי הצילום והסביבה ברחבי העולם.

גליץ לא מאמין שכל אחד יכול להצליח: לכל אחד יש את היכולת הבסיסית להצלחה, אבל עבורו, הצלחה דורשת הקרבה. "מי שמוכן להתאמץ, ללמוד, לא להתפשר, לעבוד קשה, להמציא את עצמו מחדש, ללמוד מטעויות ולהיכשל, ולנסות עוד פעם אחרי שנכשלת, ולהיכשל שוב, ולנסות עוד פעם אחרי שנכשלת שוב," הוא מסביר. "לא לכולם יש את היכולת הזאת. למי שיש את היכולות האלה – בוודאי שהוא יכול להצליח."

גליץ מדבר מניסיון אישי. "ב – 6 השנים שבהן הקמתי את בית הספר, וכל הדברים שעשיתי במקביל, עבדתי בין 14 ל – 18 שעות ביום, שישה ימים בשבוע. וביום השביעי הייתי עובד רק 5 שעות," הוא מספר.

החשיבות של עבודת הצוות, לפי גליץ, מהותית לא רק לתהליך הלמידה והבנייה העצמית אלא גם לתחזוק של מה שהקים: "יש גבול לכמה אני כבן אדם אחד מסוגל לעשות. אי אפשר לעבוד יותר מ18 שעות ביום." על כן, הוא מאמין, צריך לדעת לבחור צוות וגם לפתח ולשמר אותם. לפיו, מדובר במיומנות חשובה לכל מי שרוצה ליזום או לבנות עסק מצליח, ולא משנה באיזה תחום.

עם זאת, בעיניו, המרדף אחר הצלחה הוא לא המדד היחידי לחיים מאושרים. "לא כולם צריכים להצליח, ולא לכולם יש אותה הגדרה של הצלחה, אבל אני יכול להבין שמי שרוצה להקים "אימפריה" ולעשות דברים בסדרי גודל כאלה, צריך להיות מוכן לעבודה קשה כי זה לא בא בקלות," כפי שהוא טוען.

עבודת הצוות, בהקשר הזה, עושה את כל ההבדל: "הצוות הוא מכפיל כוח. בזכות הצוות, הרבה מהדברים שרואים קורים. אני מתגורר כרגע בניו יורק, אבל כאן בית הספר ממשיך להתקיים ולהצליח, בחברת הטיולים פוטוטבע, וכל שאר החברות והדברים שאני עושה."

כאמור, העיסוקים של גליץ אינם מוגבלים רק לצילום, אלא סובבים סביב אהבת היצירה. כפי שהוא מספר על עצמו, "אני מגדיר את עצמי לא רק כצלם, גם כיזם, וכאבא לארבעה, וכפעיל סביבה, וכמרצה. בסופו של דבר, כשמסתכלים על המכנה המשותף של הכל – זה יצירה, ליצור חברות, וליצור תמונות, וליצור חיים, וליצור הכל. ואני חושב שהיצירה זה אחד הדברים שמניעים אותי."