4 חודשים, 86 משפחות: סטודנט עזב הכל ויצא להכיר את המדינה

יצא למסע ברחבי הארץ כדי להכיר מקרוב את החברה הישראלית

"יצאתי להתמודד עם הפצעים והאתגרים שנמצאים בחברה שלנו"

כשאביב שאול סיים את שירותו הצבאי, בער בו רצון להכיר באמת את החברה הישראלית. הוא החליט שהוא לא יוצא לטיול הגדול בחו"ל, אלא מתחיל מסע מיוחד במינו, כאן בישראל. במשך ארבעה חודשים הוא ביקר במקומות ברחבי המדינה, מדרום לצפון, רחוק מהבית, מההורים ומכל המוכר לו. המסע שלו, שזכה לשם "לא לפחד כלל" הביא אותו לעשרות משפחות מכל גווני האוכלוסייה, הפגיש אותו עם מצבים מאתגרים ובעיקר גרם לו להבין יותר על המדינה וגם על עצמו.

היום, אביב הוא סטודנט בשנה א' בתכנית צוערים לשלטון המקומי באוניברסיטת בן גוריון. הוא מספר שאת ההשראה לצאת למסע קיבל בתקופת השירות הצבאי. "הייתה לנו חשיפה גדולה להרבה אוכלוסיות בצה"ל, אבל תמיד יש מישהו שמתווך בינך לבין המציאות הישראלית, מפקד, כתב, מורה, מרצה, פוליטיקאי. ערערתי על שיטת המתווכים, שהיא השיטה הכי רווחת, לא רק לצעירים ולחיילים אלא לכולנו."

"המסע שלי לא מבטל את חוויית הטיול הגדול בחו"ל, שבו צעירים מחפשים את עצמם," חשוב לו להבהיר. "ההבדל הוא שאני לא ביקשתי לחפש, אלא למצוא. היה ברור לי שאני יוצא למסע שהמטרה שלו היא למצוא את עצמי, לגבש תפיסת עולם ואידיאולוגיה ברמה הכי אישית. המטרה הייתה להבין מי אני, מה חשוב לי, היכן נמצא הצדק ומה אני לוקח על עצמי כמו תיק על הגב."

אחת המטרות העיקריות בפרויקט הייתה לבחון מקרוב את השסעים והפצעים בחברה הישראלית, מה שבא לידי ביטוי גם בשם שנתן למסע שלו. "בחרתי ללכת ולהתמודד עם האתגרים שנמצאים בתוכנו. מדברים על זה שהחברה הישראלית היא מפוחדת, טראומטית. מדברים על השואה, מלחמות, איום הטילים, קיפוח עדתי. כל אתגר כזה הפך לפצע. כל משפחה מבטאת ברמה הכי אישית את הפצעים שכולם מדברים עליהם. המטרה הייתה ללכת ולראות את הדברים שכולם מדברים עליהם, במו עיני ובמקום הכי טבעי. לראות ואז להניח שאלות מורכבות על השולחן." הוא מסביר.

"את הביטוי 'לא לפחד כלל', מקדימות המילים 'כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד'. אני חושב שבייחוד הדור שלנו, הדור הצעיר, צריך לעבור את הגשר הזה עם כל המורכבות, הקשיים והפצעים. מתישהו כל אחד מאתנו יצטרך לעבור את הגשר. מי שלא, יתקשה לקחת חלק בעיצוב החברה הישראלית. אני קורא לאנשים לעבור את הגשר הזה."

"המדינה שלנו כל כך קטנה, אבל יש המון מציאויות שונות"

אביב מספר שלאורך המסע הגיע ל - 86 משפחות ישראליות מכל גווני החברה, דתיים, חילונים, בדואים, להט"בים והרשימה עוד ארוכה. אל המשפחות הגיע דרך הודעות בווטסאפ ומכתב מפורט שהתגלגל בין אנשים. תוך שבוע זכה ליותר מ - 150 פניות מאנשים שהסכימו לפתוח את ביתם. כך התחיל למפות את התחנות שיגיע אליהן לאורך הדרך. "חיפשתי את המורכבות ואת הלא קונבנציונאלי ולשמחתי גם מצאתי." הוא אומר.

יחד עם זאת, לא תמיד היה קל. לאורך המסע התמודד עם לא מעט קשיים. שהחלו בפחדים טכניים של מי שנמצא במשך חודשים רחוק מהבית, את בני המשפחה פגש רק אחת לכמה שבועות בביקורים. זה המשיך בחששות ובאתגרים מהותיים ועמוקים יותר.

"סיפורי האכזבה היו רבים. היו משפחות שלא פתחו את הבית, או שביטלו ברגע האחרון, למרות שהגעתי. ההצלחות הגיעו עם המון קשיים, בעיקר כי אנשים לא מרגישים בנוח לפתוח את הפצעים שלהם, שאנחנו לא מדברים עליהם בחיי היום יום שלנו." הוא מתאר.
"הפחד קיים. להיות אורח זה אחד האתגרים הכי גדולים שלנו. כל אחד מאתנו רוצה להרגיש בבית, כשאתה מגיע לבית של אדם אחר, זה אולי הדבר הכי 'מפחיד', יש פה סיכון. חברים שלי שאלו אם אשנה את ההשקפות שלי. מה שהיה יפה, הוא שהשינויים לא היו קיצוניים, פשוט גיבשתי עמדות יותר ברורות."

לדבריו, אחד הרגעים הזכורים לו ביותר הוא מפגש עם קבוצת בני נוער באפרת שבגוש עציון. "זו הייתה תקופת טרור היחידים, הייתי בצומת הגוש ונפרשו שם כוחות ערוכים להגן על התושבים בכל מצב. בני נוער וילדים עוברים בכל שעות היום בצומת הזו מול קנה של רובה. המפגש עם הנערים היה מטלטל מאוד עבורי, כי מבחינתם זאת מציאות שהיא ברורה מאליה. שמעתי אותם אומרים שבכל הארץ פרושים כוחות כאלה, הנוער החכם והאיכותי הזה לא מודע למה קורה שעה נסיעה מהם, הם בטוחים שזו המציאות בכל מקום."

"כאורח בביתם, התלבטתי רבות אם לשאול שאלה קשה, אך החלטתי לשאול מי מהם איבד קרוב באחת מפעולות האיבה. כל עשרת הנערים הרימו את היד. זה רגע מצמרר מבחינתי. זה נגע בכל אחד ואחת מהם, שאיבדו סבתא, אחות, שכנה, מורה. הייתי עם דמעות בעיניים ולא הצלחתי לדבר, אבל הם חשבו שאני מגזים כי לדעתם כל אחד בישראל איבד קרוב. זו מדינה כל כך קטנה, אפשר לחצות את המדינה כולה בשבע שעות, והמציאויות שונות לגמרי, מקבילות. חוץ מהן אין מה שמפריד בינינו לפגוש האחד את השני."

לדעתו, הדרך לגשר על הפערים האלה טמונה במפגש בלתי אמצעי, בחשיבה ביקורתית וגם בהרבה רגישות. "עד היציאה למסע לא הכרתי אדם חרדי אחד, למשל, למרות שהכרתי לא מעט נתונים על המגזר." הוא מדגים. "פתאום כשאתה מתארח אצל משפחה בגבעת שמואל ויושב איתם בליל הסדר, אתה לא יכול להגיד 'חרדים' יותר, אתה רומס את כל הסיפור, האישיות וציפור הנפש של ציבור שלם. ברגע שיודעים יותר, גם השפה שלנו הופכת לעשירה יותר. כבר לא זורקים מילה או אמירה שמוחקת כך מגזר."

גולשים שאהבו את זה קראו גם:

• סטודנטים לרפואה לא מחכים לסיום הלימודים ויוצרים שינוי חברתי
• אילו מיזמים חברתיים מצמיחים סטודנטים בקמפוסים ברחבי המדינה?
• פרויקט שיזם סטודנט עוזר לכל אחד מאיתנו להפוך לשגריר של המדינה
• סטודנט יצר פרויקט מיוחד שבא לשבור את הבדידות - על ארוחת השישי
• איך תיראה ישראל בעתיד? בתנועת ישראל 2050 נאבקים כדי שיהיה פה טוב

מתיעוד אישי להשראה להמונים

לאורך המסע, התחיל אביב לתעד את המפגשים שלו דרך עמוד פייסבוק שפתח ששמו "לא לפחד כלל". לדבריו, מה שהתחיל כתיעוד אישי לחלוטין משך עד מהרה עניין רב. לא מעט אנשים החלו לשאול ולהסתקרן לגבי הפוסטים והתמונות שהעלה תוך כדי תנועה.
אחת הפניות שקיבל במהלך המסע הייתה מחיל המודיעין, ששאלו אם יהיה מוכן להיפגש ולספר על האירועים שחווה בפני הצוערים. "ישבתי כמה ימים תוך כדי המסע, בניתי מצגת באחד הבתים של המשפחות והכנתי מפגש. זה היה אחד המפגשים הכי משמעותיים שהיו לי במהלך המסע ובחיים בכלל."

בנקודה זו החליט להפוך את השיחה האחת הזו לסדרה של הרצאות שבעזרתן יוכל להעביר את הסיפור שלו הלאה לאנשים רבים. "סיימתי את השבועיים שנותרו לי במסע והבנתי שזה יצטרך לצאת החוצה. אני בא מעולם החינוך וההדרכה, אז נפגשתי עם אנשי מקצוע כדי להבין איך להעביר את הדברים באופן מורכב. המפגש שבניתי מציג את הדרך באמצעות סיפורים מתוך המסע." עד היום דיבר מול מגוון אוכלוסיות כגון בני נוער, אנשי הוראה וקצינים והוא ממשיך להרחיב את הרשימה.

כעת, כאמור, הוא לומד בתכנית "צוערים לשלטון המקומי" בבן גוריון שמכשירה סטודנטים לתפקידי מפתח ברשויות מקומיות בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. "ההחלטה ללכת לתכנית כזאת באה במידה רבה תוך כדי המסע. כל התחומים שבחרתי ללמוד קשורים אליו - פוליטיקה וממשל, יישוב סכסוכים ומדיניות ציבורית."

הלימודים מתקיימים בקבוצה שכוללת סטודנטים משלל דתות ומגזרים. אביב גם מתגורר בדירה במסגרת הפרויקט הבין לאומי 'מוישה האוס', שבו צעירים מאוכלוסיות שונות גרים בדירה משותפת ועורכים בה פעילויות ברוח חברתית ויהודית. לדבריו, הלימודים מזמנים לו חוויות שלא יצא לו לחוות במהלך המסע. בינתיים הוא ממשיך ללמוד דברים חדשים על ישראל ועל עצמו, ולא פוסל שבעתיד אולי ייצא למסע נוסף.