פרדריק ברנר - מסע מדהים בין קהילות יהודיות בתפוצות

דיקן בית ספר סמי עופר לתקשורת, ד"ר נעם למלשטריך - לטר תיאר את ברנר באומרו: "אם היו עוד כמוהו בהיסטוריה, ההיסטוריה והתרבות היהודית היו נראים אחרת לגמרי".

 

פרדריק ברנר ידוע בעיקר אודות לכישרונו  עוצר הנשימה בצילום תמונות אשר נראות כאילו נלקחו מתוך עולם מרוחק ואגדי. הוא פרסם מספר ספרים, ביים והיה שותף ביצירת כמה סרטים. בהרצאתו בשבוע שעבר במרכז הבינתחומי הרצליה, הוא הפתיע דווקא בצניעותו, כאשר פתח במילים הפשוטות: "תודה שהזמנתם אותי, אני לא מתכוון לעמוד כאן ולהרצות. אני אראה לכם תמונות ואספר עליהן, כל שאני מקווה הוא לספק ולהעלות נושאים חשובים לדיון וחומר למחשבה עבור כולכם".

 

במשך 25 שנה מתייר ברנר בעולם ומתעד קהילות יהודיות ויהודים בתפוצות. כל דבר בעל סממן יהודי או בעל קשר תרבותי-יהודי מעניין ומסקרן אותו. מטרתו העיקרית היא לחקור את הזר בחברה, לחקור את התרבויות השונות של יהודי העולם, ולדבריו "לחפש את הדומה ביניהם דווקא דרך כל מה שכל כך שונה ביניהם". לטענתו, האנושיות שלנו תלויה בהבנתנו את הזר בחברה וקבלת הזר אשר חי בתוך כל אחד מאיתנו.

 

אחת ממטרותיו של ברנר, היתה לצלם יהודים בתרבויות שונות, גם בתרבויות בהן הם נרדפו והוגלו.

 

בתמונות רבות של ברנר ניתן לראות את הניגוד ואת הזרות של היהודים בגלות. בין התמונות הבולטות, תמונה של מספרת יהודים באוזבקיסטן - כל הספרים בתמונה יהודים, אך כל הלקוחות הם דווקא מוסלמים. ברנר סיפר ששנים לאחר מכן הוא הצליח לאתר את אותם ספרים בארץ וצילם אותם שוב, הפעם, עם לקוחות חדשים, בים המלח.

 

עוד סיפר ברנר, כי בפעם הראשונה שהגיע לאתיופיה, בשנת 1983, הוא לא האמין שיהודים שם יצליחו להגיע אי פעם לישראל. הוא צילם תמונות של נשים אתיופיות שהדהימו אותו בשוני מן הנשים המודרניות של העולם המערבי ולדבריו, כאשר פגש בסופו של דבר את אותן קהילות בישראל, התרגש מאוד.

ברנר נדהם מהעובדה שכל אותם היהודים בקהילות אלו הצליחו לשמר את כל מנהגיהם היהודים. הוא סיפר על עיירה באוזבקיסטן המצויה מרחק 4 שעות בלבד מאיראן, שם פגש יהודים שהוגלו להרים וחזותם הפכה מזרחית לכל דבר, אך הם המשיכו בכל זאת לקיים את כל המצוות.

ברנר ציין שלדעתו העובדה שיהודים חיו בגלות לא רק שלא שברה את רוחם אלא אף גרמה לאמונתם להתחזק ולמנהגיהם לצמוח. אחת התמונות המסמלת זאת, היא תמונתם של משפחה יהודית הלומדת לקרוא בחדר כאשר האב מנחה את הלימוד. ברנר סיפר כי בדיעבד הסתבר לו שהחדר שצולם הוא מקום בו כלאו המוסלמים את אותם יהודים. דווקא מאותו מקום של ייאוש, צמחה תורה ולמידה וזוהי לדבריו דוגמא ליכולת "להפוך את הקללה לברכה".

 

ניתן למצא בין צילומיו של פרדריק ברנר גם צילומים בעלי מידת מה של ציניות או שובבות. כך לדוגמא, בצילום של משאית חברת הובלות במיאמי שנקראת "ילד יהודי נחמד" – על אף שאין בה אף לא יהודי אחד.

צילום מעניין נוסף מציג פורטרטים של אנשי חברה יהודים על רקע קו השמיים של מנהטן. בין הפנים המוכרות ניתן למצוא את ברברה סטרייסנד, דסטין הופמן, ראלף לורן, אלן גינזבורג ועוד. יש להדגיש כי תמונה זו קדמה לעידן הדיגיטלי וכל התמונות המרכיבות את התמונה הכללית אכן צולמו ומוקמו בפריים ולא "הולבשו" עליו באופן דיגיטלי.

 

הצלם, פרדריק ברנר, הוא צרפתי במקור, אבל לדבריו, לקח לו 20 שנה לחזור לאירופה.  כאשר סוף סוף עשה זאת, הוא בחר מקומות בעלי משמעות יהודית עמוקה, כמו צילום בתחנת הרכבת גירנוולד בגרמניה, ממנה נשלחו יהודים למחנות.

 

ברנר סיפר שבעיר קרקוב בפולין, נתקל בתופעה מוזרה. שם, בעיר אשר ריקה כבר שנים רבות מיהודים, מתחפשים התושבים ליהודים, מעלים מחזות יהודיים בפני תיירים ישראלים ויהודים ואף חוגגים חגים כגון פורים. לדברי ברנר, תושבי אותה עיר עושים את כל אלו על אף שאינם מכירים יהודים או יודעים איך הם נראים. לטענתו זה לא משהו שהמוח האנושי יכול לתפוס, שלאחר רצח היהודים וסילוקם מהעיר, הם חסרים לתושבים. זוהי לדעת ברנר עדות לכך שכאשר השונה אינו נמצא יותר, אותה חברה חייבת לייצר מישהו אחר שיסמל את השוני.

 

ברנר סיפר כי היה קשה לו להתמודד עם אירופה מכיוון שהיא הייתה חלק מההיסטוריה שלו עצמו, אך המצלמה הפכה משימה זו לקלה יותר עבורו. המסע הזה בעצם אפשר לו לחקור את האמביוולנטיות שבחייהם של היהודים במקומות אשר נראים כל כך לא הגיוניים.

 

בספרו "גלות ביתית" הזמין ברנר 25 כותבים לשאול שאלות בנושא גלות מודרנית, כגון: מה זה לגור לבד? מה זה להיות לבד? מטרת הספר הייתה לחקור מהו קיום בגלות ולעודד את הדיאלוג בין יהודים החיים כך היום לבין היהודים בישראל ולעודד אותם לחיות מעבר לקולות ולשונה וליצור טקסט מעניין יותר.

 

התמונה האחרונה שהציג ברנר, היתה זו של החומה הסינית, שביטאה לקח מרכזי מנסיונו רב השנים: "אם אומות יגדירו עצמן רק באמצעות טריטוריה, כל מה שייווצר הוא חומה. בעוד שכאשר המציאות היחידה היא הספר והאות, הטקסט אותו אנו יוצרים הופך להיות הטריטוריה היחידה האמיתית".