לעבור סדנה לכתיבה יוצרת

היום נכחתי לראשונה בסדנת כתיבה יוצרת. זה היה במסגרת תהליך חיפוש העצמי. תמיד אמרו לי שיש לי כשרון כתיבה, שאני חייבת לעשות עם זה משהו. אז הלכתי. שישתקו כבר. הפסיכולוגים בינינו יגידו, שהרי לא הייתי הולכת אם לא הייתי חושבת שיש לי את הכשרון, טבוע בלב הדבר הזה שנקרא "האישיות" שלי.

לכי תסבירי להם, שהאישיות שלי, עם כל הכבוד לה (ויש כבוד), לא בדיוק יודעת כרגע מה יש ומה אין, מה טוב ומה רע. לכי תסבירי להם שאת בתקופה של בהייה בחיים, ושהלוואי והיית יכולה לעשות את זה מהצד. שזה קצת בלתי אפשרי לצאת מעצמך ברמה גבוהה כל כך, כמו אלה שמרחפים באוויר או המודטים האלה שלכו תדעו מה הם לוקחים לפני ה-’ריחוף’. לכי תסבירי להם, שהם בעצם קצת, איך לומר, צודקים.

בערבות פנסילבניה המושלגת, מציתה עוד סיגרית נשים...

אז הלכתי, לבד. כל מי שניסיתי לשכנע טען או שהוא עסוק, או ש-’מה לו ולכתיבה יוצרת’. יש לציין, שכולם תמכו ועודדו אותי ללכת. "את חייבת, זה מתאים לך כמו נסיכה לצפרדע, כמו עין לציון, כמו כפתור לפרח!". הודיתי להם על המטאפורות א-לה אהוד יערי, מנסה לא לחשוב על הקשר הלוגי בין כפתור לפרח, או על הארץ הקיקלופית שלנו. שמתי עלי חולצה מכופתרת ומכנס מחויט (היחיד שאינו בגזרת פדלפון של ימי הסיקטיז העליזים) כדי לשוות לעצמי מראה היאה לסופרת דגולה, עטיתי את השל החדש שרכשתי במיטב כספה של אמי, ויצאתי לכיוון בניין האוניברסיטה. בדרכי חלפו בראשי מחשבות על עתיד בדירה בעליית גג נידחת, בערבות פנסילבניה המושלגת, מציתה עוד סיגרית נשים כזאת מול מסך המחשב השטוח ביותר שקיים, וכותבת עד שייצא עשן (ולא בגלל ששרפתי את השמיכה).

נכנסתי לבניין. חמש דקות לפני שמונה בערב. זה לא כל כך נעים לראות אוניברסיטה ריקה, למרות שחלל גדול שכזה לבטח היה מהווה מקור השראה לאיזה סופר מתבודד. הסדנה אמורה היתה להתקיים באחד מחדרי ההרצאות הנידחים ביותר של הקמפוס, בחלק שלא ידעתי שקיים. ציפיתי לראות כיתה מלאה בסטודנטים שוחרי ספרות, שבאו להוכיח את כשרונם הפרוע לעולם שלא ידע את יוסף.

לאכזבתי, מצאתי חדר ריק כמעט לחלוטין, ובו שתי קשישות חביבות שסרגו בינתיים סוודרים לנכדים ובחורה אחת עם כיסוי ראש, שישבה מצונפת בכיסאה ונראתה יותר כמו סופרת סת"ם מאשר כמו מי שכותבת פרוזה להנאתה. ניחמתי את עצמי במחשבה שככה אנחנו, הישראלים, תמיד באיחור. שתי דקות אחר כך נכנסה המרצה. מסיבת פיג’מות ממש. היא הציגה את עצמה: "שלום, שמי דורית ואני אהיה המתרגלת שלכם בסדנה, שמטרתה ללמדכם, גם אם על קצה המזלג, כיצד להשתמש בכמה מרזיה הכמוסים ביותר של הכתיבה היוצרת. אבל קודם כל נתחיל בכך שכל אחד, או אחת ליתר דיוק, תציג את עצמה ואת ציפיותיה מהקורס. נתחיל איתך?". כשהבנתי שדורית מדברת אליי, הייתי עסוקה בלהחזיר את ראשי למקום לאחר סיבוב חד ולא זהיר לעבר הדלת. הדבר קרה כאשר צל שחלף על הקיר סימן לי, שמישהו נכנס.

כמו בסרטים הקיטשיים

הוא היה גבוה, חטוב ושחום, לבוש מעיל חום ארוך וצעיף צמר, כמו שתמיד ראיתי בדמיוני, כמו בסרטים הקיטשיים שאהבתי. שיערו המאפיר רק שיווה גבריות חיננית לפניו, ואת גומות החן ניתן היה לראות גם מבלי שחייך. תוך כדי פסיעה לעבר מקומו אמר: "שלום, שמי דן, ואני המרצה שלכם בקורס. לפני הכל אני רק רוצה לומר, שאתם יכולים תמיד לגשת אלי, בכל בעיה ושאלה. שנתחיל?".

ריצ’רד גיר שלי עמד מולי. נראה עכשיו מישהו שיגיד שאין לי כשרון כתיבה...