שלום לכולם, יש לי שאלה- אני למדתי אימון אישי ובו למדתי שאין שאיפה להזדהות רגשית עם הזולת ולהרגיש במצבו אלא מה שחשוב הוא להבין אותו (אמפתיה). יש לי תחושה שבעבודה סוציאלית ובטיפול דינאמי בכלל יש שאיפה להרגיש את מצבו של המטופל ולהשאב אל תוך עולמו. אני צודק? אני פשוט נרתע מלימודי עבודה סוציאלית בין השאר בגלל המרכיב הזה של השאבות לעולמו של המטופל... אז מה השוני בין אימון וטיפול בנושא הזה? בתודה, אופיר
ש
שני יונגר
בין אמפתיה להזדהות בעבודת העובד הסוציאלי
שלום אופיר,
אמפתי היא חלק חשוב מאוד בעבודת העו״ס. אך עם זאת, אתה מבלבל קצת את הדברים עם הזדהות עם המטופל, מה שיכול להיות מאוד לא בריא בתחום העבודה הסוציאלית.
בטיפול או עבודה אחד על אחד גם כן, לא מומלץ להגיע למצב הזה. המקרים בהם מטפל העובד הסוציאלי הם לעיתים קרובות קשים ביותר. צריך לדעת שחלק ממקצועיותו של העו״ס היא בגילוי אמפתיה אמיתי אך לא הזדהות. במקרה כזה השחיקה מהירה ביותר ועומס הנפשי בלתי אפשרי.
באימון אולי יש מקום לכך, אך חלק מהלימודים בתחום העבודה הסוציאלית מטרתם ללמד גם לנתק ולשחרר. להבין כי הרבה פעמים העו״ס יכול להקל, אך בניגוד למאמן הוא אינו מנסה לפתור את המצב או הבעיה. הרבה פעמים המצב הוא עובדה נתונה. למשל מחלת נפש או פיגור שכלי. שם יש טיפול בפרט וטיפול במשפחה שמטרתו להקל ולסייע, אם תזדהה עם כל מטופל שעולמו מורכב כמו למשל בשתי הדוגמאות הללו, אתה תסבול.
דרך אגב, זו אחת הסיבות שתנאי הקבלה כוללים גם ראיון קבלה. המטרה היא לבחון גם את האישיות של המועמד לתפקיד.